<h1>ארחות חיים הלכ' סעודה סימן ל"ז</h1>
<h2>דף מד:</h2>
השותה מים בתוך סעודתו מברך עליהן בא"י אמ"ה שהכל נהיה בדברו על כל פעם ופעם שהוא שותה לפי שאין קבע למים לפטור כל שתיותיו בפעם ראשונה כמו שיש ליין ששותין אותו להנאתו ולתאות נפשו להשביעו ולהברותו אפי' בלא צמא לפיכך הדין נותן לפטור כל השתיות בפעם ראשונה אבל מים שאדם נמלך עליהם בכל פעם ולא ישתה מהם אלא בהכרח גדול ודעתו שלא לשתות עוד מהם אם יוכל לעמוד על עצמו צריך לברך על כל פעם ופעם. וכתב ר"ת ז"ל שהשותה מים בסעודתו שלא לצמא אלא רק להעביר המאכל המעוכב בגרונו לא יברך עליהם כל עיקר לא לפניהם ולא לאחריהם כי מעיקר המזון הם וכן דעת הר"ם מקוצי ז"ל. והר"ת ז"ל מביא ראיה על זה ממה ששנינו (מא:) מפני מה אמרו דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת סעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם מפני שהפת פוטרתן והוינן בה אי הכי יין נמי ומשני יין גורם ברכה לעצמו כלומר היין יש לו חשיבות שבאה ברכה אחרת על ידו כגון קדוש והבדלה ושאר ברכות משא"כ בשאר דברים. וי"מ גורם ברכה לעצמו שפוטר שאר משקין שאם בירך על היין ושתה אח"כ משקין אחרים א"צ לברך עליהם לא לפניהם ולא לאחריהם שברכת היין שברך תחל' ושיברך לבסוף פוטרתן כמו ששנינו פת פוטר כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקין ואע"פי שאין הלכה מן הפת הלכה היא מן היין. וי"מ גורם ברכה לעצמו שעל כל שאר הדברים אין מזכירין שם האילן המגדל אותן אלא בפ"הע סתם ועל היין מזכירין הגפן שיצא ממנו וזה חשיבות ומעלה שיש בו על שאר הפירות. הרי למדנו שמתוך חשיבות שיש לו אין הפת פוטרתו אבל המים שאין לומר טעם זה הפת פוטרתו. ויש דוחין ראיה זו ואומרים שאין לדמות המים ליין כי ביין שהוא מעין מזון ודאי היינו דאמר דהפת תפטרנו אם לא שגורם ברכה לעצמו אבל המים שאינן מעין מזון אין הפת פוטרתן ודיחוי זה אינו כלום שאף המים הן מעין מזון אחר שבאין מחמת הפת והילכך הדין נותן שהפת פוטרתן ואע"פי שיצמא למים קודם שיברך על הפת אין לומר שלא באו המים בסבת הפת אחר שהיה צמא קודם לכן ויהיה צריך לברך עליהם בעת שתותו אותם כי מאחר שלא רצה לשתות קודם אכלו את הפת שלא יזיקהו המים בלתי הפת נראה ודאי שאותה שתיה בסבת הפת היא ודין הוא שיהא הפת פוטרתה. וכן הוא דעת הר"ש וגדולי צרפת ז"ל וכן פסק הרשב"א ז"ל וכ"כ רב עמרם בשם ר' פלטוי ז"ל שאין לו לברך עליהם תחלה כיון שאינו שותה להנאה אבל לבסוף מברך בורא נפשות רבות שכבר נהנה וכן נראה דעת הרשב"א ז"ל. ורבני צרפת חולקים ע"ז ואומרים שמשאז"ל (לו.) לענין שמן זית החושש בגרונו נותן שמן הרבה לתוך אניגרון שהוא מי שלקות של תרדין ובולע ומברך תחלה בפ"הע על השמן שהוא עיקר ואע"פי ששותה אותו לרפואה כיון שנהנה ממנו דווקא בשמן זית או בדברים אחרים כיוצא בו שהנאתן נכרת ומצויה בכל ענין אבל מים שאין בהם הנאה כלל אלא כשהוא צמא עכשיו שאינו שותה מהן אלא כדי להנצל מן הצער אינו מברך עליהן לא בתחלה ולא בסוף.
